“אורן בוא מהר, רונית מוטלת על הרצפה במטבח!“

ככה קראה לי אימי ביום רביעי לפני כשבועיים. בדרך כלל, אם אני נרדם, אני קם בעצלתיים בתהליך שלוקח בערך חצי שעה מהרגע שאני מתעורר עד הרגע שאני קם מהספה אבל באותו היום זינוק חירום אדיר הקפיץ אותי הישר אל סדרת פעולות מיידיות ואוטומטיות.

רצתי מהר דרך המסדרון הארוך שבביתה המוביל למטבח שם היתה שרועה בת דודתי, אישה- ילדה בת 42, “גבולית” שלקחנו תחת חסותנו ביום בו דודה שלי חלתה בסרטן ולבסוף נפטרה. רונית היתה מוטלת על הרצפה, עיניה מגולגלות, ידיה קשות ומתעוותות וקצף יוצא מפיה.

“מה עושים?!” קראה אימי בעוד היא מגלה סימנים של פאניקה והלם מוחלט. במהירות הורתי לאימי להתקשר לאמבולנס. “איך עושים את זה?!” היא יללה לעברי כאילו התחננה שאבין שהחלק המתפקד שבה יצא לחופשה ולקח איתו גם את הבעל והילדים.

תוך 15 שניות משנת ישרים מצאתי את עצמי במטבח עם בת דודה מוטלת חסרת הכרה ומחרחרת מצד אחד ואמא במצב של הלם מוחלט ובלבול מצד שני. “תרימי את הטלפון ותחייגי 101” אמרתי בזמן שהרמתי את הרגליים של רונית באוויר. חשבתי שמדובר בהתקף אפילפטי. כשעשיתי זאת גיליתי לפתע שמאחורי ראשה מתפשטת שלולית של דם הנשפך מחבלה שנגרמה מנפילתה ועד כאן תיאורי הזוועה. מבטיח.

אני קופץ שעה קדימה. בית חולים איכילוב. רונית מחוסרת הכרה ומחוברת למכונת הנשמה. אני ואימי יושבים מחוץ לחדר מיון. הרופאים אמרו שעוד לא יודעים מה יש לה אך מצבה לא יציב. לפתע אימי פורצת בבכי- כעת עלי לתפקד כסלע איתן. אני לא רגיל לראות את אימי במצב כזה, אישה חזקה שביומיום מובילה לא רק את הקרובים לה אלא עוד מאות רבות של אנשים הבאים מכל קצוות הארץ והעולם לשאוב השראה מאורה ורוחה. באותו רגע הרשתי לעצמי לבכות רק מבפנים.

רק יום לפני המקרה סיימנו להעביר סמינר של יומיים וחצי אינטנסיביים (סמינר “11 התדרים”) עם כמות תקדימית של משתתפים, שלושה ימים אחרי תוכנן סמינר נוסף ושבוע אחריו פתיחה של שני קורסים (!). האם רונית תחזור לעצמה? האם נוכל לקיים את הסמינר והקורסים כמתוכנן? האם נוכל לעמוד בכל זה?

אני רוצה לקצר אז אספר לכם שכעבור שלושה ימים חזרה רונית להכרה וכעבור יומיים נוספים חזרה לביתנו להתאוששות. הסיבה לקריסתה היתה (שימו לב): שתיית יותר מידי מים. כן.. כן… יותר מידי מים (זה נקרא הרעלת מים).

לסמינר השני הגענו במצב של פוסט טראומה אך כשאתה צריך להעלות את התדר של אנשים ולעורר בהם השראה אין לך ברירה אלא להעלות אותו בתוכך קודם. נראה לי שזו הסיבה שבחרתי במקצוע האימון בשיטת קוד התדר האנושי.

הנה ארבע שאלות ששאלתי את עצמי על מנת להרים את רמת האנרגיה שלי אפילו במצב הטראומטי שהייתי בו על מנת לתפקד במיטבי:

  • למה בכלל אני מנחה את הסמינרים הללו?– תזכורת למשמעות של מה שאני עושה
  • מהי משמעות הסמינר הזה עבור האנשים שמשתתפים בו?– תזכורת ליעוד והשליחות הגבוהה שלי
  • באיזה מצב רגשי אני נמצא ולאיזה מצב רגשי אני רוצה להיכנס? החיים זה רגש. הכרה במה אני מרגיש והזמנה לעבור הלאה.
  • מהי הדרך הייחודית של התדר שלי (תדר מספר 6- עוצמת הפנימיות) להגיע לאיזון? לכל תדר יש דרך ייחודית משלו.

והתוצאה

השיעור הראשון בקורס הכשרת המאמנים שנפתח היה מרגש ומעורר השראה במיוחד.

במייל הבא אני אספר לכם על השיעור הזה שהיה היסטורי מבחינתי ברמה האישית ואפילו אשמיע לכם הקלטה ממנו כדי שתוכלו גם ללמוד את מה ששוש (מניקס) ואני לימדנו בו.

אפילוג

עוברים הימים ואני מבין שאין לי ברירה בריאה אלא לבכות בחוץ את הבכי שבאותו זמן יכולתי רק לשים בצד. המאמר הזה הוא גם קצת סוג של בכי.
באהבה רבה,
אורן (מניקס).

נ.ב.

כשאומרים לכם לשתות הרבה קחו את זה בפרופורציה ;-).

וגם

אני רוצה לשמוע מה אתם אומרים על מה שקרה לי.
אתם מוזמנים לספר לי בתגובה כאן
או בתחתית עמוד זה. תודה.

שתף את חבריך:

תגובות