שיתוף מחדר האימונים של שולה בן דוד (מאמנת בשיטת התדר)

כך ענתה מתאמנת כשביקשתי ממנה לעצום עיניים לרגע ולהתבונן מהצד על האמא שהיא:
מה את מרגישה כלפיה?” שאלתי
“סלידה!!!” ענתה, והמבט שהיה לה, לא השאיר מקום לספק…
“אני ממש מתעבת אותה!!!”

הרגע הזה נכנס לי כמו חץ ללב והחזיר אותי כמה שנים אחורה
לתקופה שהרגשתי כלפי האמא שהייתי בדיוק את אותו הדבר 
רק לא הייתי מודעת שזה המצב.
שנאתי את האמא שהייתי.

הרגשתי שאני ממש לא ראוייה להיות אמא 
ובטח לא ראויה לאהבה.
כי חוויתי באופן תמידי שאני לא בסדר ולא מספיק טובה.
רוב היום הסתובבתי רגזנית – כל דבר קטן היה מקפיץ אותי –
הייתי עייפה מהכל, 
אכלתי ללא הכרה ובקרה והרגשתי 
ממש אבודה וחסרת אנרגיות.

 

זה היה מעגל מתסכל בלתי נגמר
כועסת – 
מרגישה אשמה ולא בסדר – 
מאשימה את עצמי – 
מבטיחה לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני מגיבה כך – 
כועסת שוב…

החלק הכי חשוב, החלק האימהי שבי… 
לא קיבל חמצן!!!

היום אני מבינה שגם אם נורא רציתי להתנהל אחרת לא יכולתי. 
הייתי עסוקה בלשרוד. בלחפש אוויר וחמצן.
וככה זה כששורדים, אין זמן לדברים אחרים. 
אין פניות, אין הכלה, אי אפשר לתת מעצמנו באמת כאשר קיים חוסר בתוכנו.
פשוט אי אפשר לתת ממה שאין!!!

איך הצלחתי לצאת מהמעגל הזה?
הסכמתי לכאוב את הכאב שישב מתחת לכעס ולמדתי לאהוב את האמא שאני – כמו שאני.
ופתאום הצלחתי לראות את עצמי באמת.
נכון, היו פעמים שהגבתי בכעס ובחוסר סבלנות
אבל מרוב שהייתי עסוקה בלשפוט את עצמי על הפעמים שחוויתי שאני לא בסדר
לא ראיתי את כל הפעמים שאני כן בסדר.
וככה צעד אחר צעד למדתי למלא את עצמי באהבה.
וככל שהזנתי את עצמי באהבה, 
יכולתי להרעיף עוד יותר אהבה ליקרים לי ביותר 
וחזרה לי השלווה שריפאה את ליבי הפצוע.

היום אני מסתכלת על האמא שהייתי בחמלה ובהערצה. ממש כך. 
אני רואה ומוקירה את הדרך שעשיתי ואיך לא וויתרתי למרות כל הקשיים.
האימא הזאת עושה עבודה נהדרת ולומדת איך לתת לעצמה את חמצן האהבה. 
וזה כבר בא לידי ביטוי בכך שהיא פחות כועסת ויותר אוהבת. 
קודם כל את עצמה והאהבה הזאת שופעת החוצה 
ומקרינה על המשפחה היקרה שלה שהיא כל כך אוהבת.

האם המעגל הזה מוכר לך וצובט לך בלב?
כעס – אשמה – הבטחה עצמית להשתנות – וחוזר חלילה?
את לא חייבת לעבור את זה לבד, האמת שאת בכלל לא חייבת לעבור את זה – יש דרך אחרת!

באהבה רבה, שולה 

שתף את חבריך:

תגובות