אני לא אוהב כדורגל.
אף פעם לא אהבתי.
זה לא הדבר הכי נעים לנער
מתבגר שרוצה להרגיש כמו כל החבר’ה אך גם
כשניסו להסביר לי (לאט) לא הצלחתי להבין למה ריצה
אחרי כדור והשלחתו אל עבר שער אמורות לרגש אותי.
אך כששמעתי על הסיפור הבא התרגשתי.
זה סיפור אמיתי לגמרי ויש בו רגשות,
תהילת עולם וסוף טראגי.
מעשה בילד פלא, בן מהגרים, שגדל בשכונת
עוני והגיע לפסגות תהילת העולם. הילד היה
לשחקן כדורגל מהגדולים בצרפת ובעולם כולו
בעשורים האחרונים. שמו זינאדין זידאן וגם שמונה
שנים אחרי שעזב את המגרש, כל חובב כדורגל
מכיר את סוף הסיפור, גם אם לא מכיר את ההתחלה.
אזהרה!
זהו לא סיפור על כדורגל. זהו סיפור על
הזוגיות שלך, על הקריירה שלך ועל ההפתעה
שנמצאת בתוך כל אדם.
על המגרש הוא היה מבריק – חזק, מהיר,
חכם ובעיקר מנהיג שמוביל את הקבוצה
שלו לנצחונות ולהישגים. כסף ותהילה לא
חסרו לו. האיש “עשה את זה בגדול” והוכיח
לכל העולם שהכשרון שלו גדול יותר מכל דעה קדומה.
הוא כבר היה מעבר לשיא היכולת שלו, כאשר
החליט להתייצב למשימה האחרונה והגדולה
ביותר שלו – להוביל את הנבחרת הצרפתית
לזכייה בגביע העולמי בשנת 2006. הוא הודיע
שבגמר הטורניר יפרוש מהמשחק באופן סופי.
איזה סיפור! שחקן גדול, מעבר לשיא, מגייס
את כל תעצומות הנפש, מוביל את הנבחרת
ומניף את גביע העולם לעיני מאות מיליוני
צופים נרגשים.
לא יאומן, אבל כך באמת היה. כמעט.
זידאן הוביל את נבחרת צרפת, הנהיג
אותה ומשך אותה בעוצמה ובנחישות
עד למשחק הגמר, מול נבחרת איטליה.
בתוך שבע דקות, הוא גם כבש את
שער היתרון לצרפת. הכל כבר היה
מוכן לדרמה ולנאומי הפרידה המרגשים.
אבל למציאות, כנראה רעיונות משלה
לגבי סיום דרמטי. האיטלקי מטראצי כבש
שער שוויון ועד לסיום הזמן החוקי, זו
נשארה התוצאה. דקות לסיום ההארכה,
אותו מטראצי אמר לזידאן משפט אחד קטן,
שהפך את המשחק לבלתי נשכח.
בעקבות אותו משפט, זידאן ניגש למטראצי,
מתח את גופו לאחור ובנגיחה, כמו שרק
הוא יודע, הפיל את מטראצי לדשא.
מי שהיה אמור להניף את הגביע המוזהב
הורחק מהמגרש והמשחק, שהסתיים בשוויון,
הוכרע בבעיטות עונשין.
נכון, לטובת איטליה.
הנגיחה האחרונה של זידאן בקריירה שלו
כשחקן, לא הסתיימה בשער מרהיב. היא
הסתיימה באירוע מביש, לא ספורטיבי
ובעיקר – בתמונה שכל חובב כדורגל
מכיר וזוכר: שחקן גדול מאבד את עולמו
בשניה אחת של זעם בלתי נשלט.
מה היה שם? ואיך זה קשור לזוגיות שלך?
ובכן, המילים שאמר מטראצי התייחסו לאחותו
של זידאן ולעיסוקיה לכאורה. האם בכלל יש לו אחות?
וגם אם כן, מה שייחס לה מטראצי, הוא מעניינו
של כל העולם?
וזידאן הגדול, המועמד המוביל לתפקיד מלך
העולם בעוד כמה דקות, הופך בשבריר שניה
לזינאדין, הילד הקטן משכונת העוני. הופך
בשבריר שניה לנער בן המהגרים שמרגיש
שכולם לועגים לו. וברגע הזה, הוא כבר לא
יכול לעצור. לזעם שעולה בו כבר יש חיים משלו.
המילים כבר שוגרו לאוויר ומכאן הפעולות
אוטומטיות, בלתי נשלטות והרסניות.
שלום סוף מביש לקריירה מפוארת, להתראות
תהילת עולם.
מטראצי, ב”חוכמת הרחוב” שלו ובחושיו המחודדים,
ראה מבעד לתדמית המושלמת של המלך. הוא ראה
את המלך עירום ושלושה כפתורים מאירים על החזה שלו.
“לא אהוב”
“לא שווה”
“לא מוערך”
באינטואיציה של רגע, בוודאי בלי תכנית פעולה מסודרת,
הוא החליט להמר על הכפתור “לא מוערך”. ההחלטה
הסתברה כיעילה מאד. כיעילה מדי. במסלול עוקף
הגנות וקליפות, הלחיצה על הכפתור היתה פגיעה
ישירה בגוף הכאב. כאב שהילד הקטן שבתוך הכדורגלן
הגדול, לא יכול היה להכיל. גוף הכאב מצוי אצל כולנו.
הוא יחודי לכל אחד, אבל קיים אצל כולם. וכאשר אתה
כדורגלן מפורסם, מלך העולם, מורם מעם, המון שכבות
מכסות את גוף הכאב שלך, מסתירות אותו ומגוננות עליו.
ואותו מטראצי, בראיה חדה במיוחד, ראה מבעד לכל
הקליפות האלה, את הילד הקטן, הלא-מוערך, הדחוי.
איך הזוגיות והקריירה שלך קשורות לזה?
השימוש שראינו כאן בכפתורי ההפעלה הרגשיים
הוא אמנם פוגעני ואפילו גס אך מה בכל זאת
נוכל לקחת ממנו לחיינו?
הכפתורים שלנו פועלים כל הזמן ו”מקפיצים” אותנו.
ואפילו לא נדרשים אנשים שמנסים לפגוע בנו כדי
שהכפתורים שלנו ילחצו ונחמיץ את הכדור בשער,
את הזוגיות, את הקרייה או את היחסים עם הילדים.
כל פעם שאני מציע את שירותי האימוון שלי כמאמן
ומקבל סירוב, כל פעם שהבעל שוכח את יום הנישואין,
כל פעם שהבוס שוכח להגיד לי בוקר טוב (או חלילה
נותן העלאה במשכורת לחבר למשרד) אותם כפתורים
נלחצים וגורמים לנו להחטיא את המטרות שלנו.
אך לפני שנוכל לנתרל את כפתורי ההפעלה הללו אנחנו
חייבים קודם כל לאתר אותם ולזהות אותם פועלים ביומיום (מבלי לשפוט אותם).
להיות בלשים המחפשים בנרות אפילו את הכפתורים
הכי קטנים שנלחצים לנו. זה דורש אומץ וכנות כי לא
תמיד נעים להודות שנלחץ לי כפתור.
אימון לפי התדר האנושי מציע לנו קודם כל לשאול את השאלות
בכנות. במקום הלקאה עצמית, אנחנו לומדים לקבל את כפתורי
ההפעלה שלנו בחמלה, להכיר אותם, לכבד אותם אך גם
לא לתת להם לנהל את ההחלטות שאנחנו עושים ואת חיינו.
נשאל את עצמנו:
מי הבן אדם שהכי “מקפיץ לי” את הכפתורים?
מהן הסיטואציות בהן הכפתורים שלי הכי חשופים?
איזה כפתור נלחץ לי בדיוק (לא אהוב, לא שווה או לא מוערך)?
איזה רגש עולה בי אחרי שנלחץ לי כפתור?
כיצד אני בדר”כ מגיב כאשר נלחץ לי כפתור הפעלה?
לפני שאני מסיים אני רוצה להזכיר לכם שאני אוהב אתכם,
מעריך אתכם וגם מעריך את הערך הענק שלכם בחיי ובחיי משפחתי.
מקווה שגם אתם 🙂
להתראות במייל הבא ואשמח אם תשתפו את הפוסט הזה לחבריכם,
אורן.
סיפור חזק.
במשפחה עוד יש פה ושם הזדמנויות לתיקון.
הם נחרטות, לא קל להשתחרר מהנזק שהן מסבות אך אם יש שם עוד אהבה לפעמים דרכה נפתחת דרך לסליחה.
בחיים המיקצועיים ובעיקר כשכל העיניים נשואות אליך , אין.
השליטה הכפתורים היא סיפור חיינו, סיפור ההתנהלות הרגשית שלנו.
שלום לכם מניקסים יקרים,
כל מילה בסלע.
עוקבת אחריכם ממרחקים.
בהצלחה וכל-טוב.
היי אורית, את מוזמנת לשתף את הפוסט הזה עם אחרים בכיף גדול
כל הכבוד הצלחת לררגש אותי האם אוכל להשתמש בזה לאחרים?
Yes, we all have buttons.
We all experienced pain.
This was a great example, how we can operate as children, and not assess the situation we are in (the present
אורן כמי שחקרה על עצמה במשך כמעט שנתיים את השפעתן של אמונות תת הכרתיות עלינו, אני יכולה לומר שהטקסט הזה ריגש אותי עד דמעות ,ואני בכל פעם מוצאת את התכנים שלכם “כמספרים” את האמת לאמיתה כפי שהיא ,ולא מסתפקים ב”לשנן מחשבות חיוביות” שאגב גם לכך אני מסכימה איתכם זה לגמרי לא עוזר!! זו לא הדרך! יישר כוח על הדרך והרגישות
יפה מאוד
אורן, כמי שחקרה על עצמה במשך כמעט שנתיים את השפעתן של אמונות תת הכרתיות עלינו אני יכולה לומר לך שהטקסט הזה ריגש אותי עד דמעות הכול נכון ואני בכול פעם מחדש מוצאת את התכנים שלכם “כמספרים” את האמת לאמיתה כפי שהיא ולא מסתפקים ב”לשנן מחשבות חיוביות” שאגב גם בכך אני מסכימה איתכם לחלוטין זה לגמרי לא עוזר!!! וזו לא הדרך!!! יישר כוח על הדרך והרגישות
סיפור חזק ומעורר השראה. יישר כוח ותודה!