כעס על הסובבים אותנו וכעס על עצמנו
שיתוף מחדר האימונים של שולה בן דוד (מאמנת בשיטת התדר)
האנשים היקרים לנו ביותר משקפים לנו דברים שקשה לנו לראות בעצמנו.
ואז במקום להתבונן ולהיות באהבה ובחמלה למקומות האלה אצלנו, אנחנו מנסים לתקן אותם אצל האחרים.
זה כמו להסתכל במראה ולנסות למחוק בטיפקס את כל מה שלא נראה לנו…
הנה דוגמא לכך מחדר האימונים:
היא: מעלה קושי שיש לה מול הבן שלה.
אני שואלת אותה: “על מה את הכי כועסת עליו?”
ענתה: “על כך שהוא לא יציב ולא מיושב בדעתו”.
שאלתי: “האם את מכירה את התכונה הזו בתוכך?”
ענתה: “ברור!!”
שאלתי: “וכמה את מחבבת את אותה התכונה אצלך?”
תנחשו!
“לא אוהבת בכלל!!!!” (בלשון המעטה)
זה קורה לנו כל הזמן ורוב הזמן אנחנו אפילו לא מודעים לכך שזה קורה.
והניסיון הבלתי נפסק הזה לתקן את כל מי שסביבנו, במיוחד את בני המשפחה שלנו, מתיש. מעייף. מתסכל. ובמיוחד מרחיק אותנו ממי שאנחנו כל כך אוהבים.
אז מה עושים?
קודם כל מתבוננים
לא במראה! בתוכנו.
בודקים מה התכונה שהכי מכעיסה אותי אצל השני
(והשני יכול להיות, הבן, הבת, בן הזוג וכל אחד אחר שמשהו בו מקפיץ אותנו בכל פעם מחדש)
שואלים את עצמנו האם המקום הזה מוכר לי אצלי?
וכאן דרושה התבוננות אמיצה וכנה. והסכמה לראות גם משהו שלא נעים לנו.
וגם אם כואב לנו מה שאנחנו רואים, מצויין. זה בדיוק הזמן לעשות עבודה.
להסכים לכאוב את הכאב שעולה וביחד עם זאת לשדר למקום הכואב הזה אהבה, קבלה וחמלה.
לא לשפוט.
לא להאשים.
רק להיות… להתבונן… ולחבק
להזרים אהבה…
המתאמנת המדהימה שלי עושה את העבודה וכבר אחרי שבוע דיווחה לי שמשהו בגישה שלה כלפי הבן השתנה.
נכון, יש עוד עבודה, אבל ככל שהיא מתמידה, משהו מתרכך
הבן כבר פחות מתגונן,
כי היא הפסיקה לשפוט אותו ולעשות אותו לא בסדר.
מהמקום הזה כולם צומחים. והיחסים משתפרים.
כי במקום שיש אהבה וחמלה קורים ניסים, צומחים פרחים
ודברים משתנים. לטובה.
באהבה רבה, שולה